מדינת ישראל זקוקה לאימון אישי 

אימון אישי ניהולי למדינת ישראל

וגם 5 סיבות בגללן חייבת המדינה להחזיר את גלעד שליט הביתה

שחרור גלעד שליט- מחייב "חשיבה תוצאתית"

ההחלטה על שחרור גלעד שליט היא פרויקט לכל דבר. וכמו בפרויקט היינו צריכים מזמן לבחון את ההחלטה דרך אספקלריית המשאבים ולהצמידה ללוחות זמנים. כשניגשים לקבל החלטות בנושא גלעד שליט, חייבים להשתמש בכלי האימון – "חשיבה תוצאתית". גם בהיבטים קשים של שקילת עלויות החיים, העלולים להיגזל כתוצאה משחרור אלפי טרוריסטים (עם קבלות). ואולם, בשורה תחתונה, הרבה מעבר לכל חישוב כמותי, עומד החישוב הערכי; עומד הערך, ערך החיים, ערך החזרת החיים, ערך,  שהינו אבן דרך במהות הקיומית של מדינת ישראל מקדמא דנא.

חשיבה תוצאתית- כלי מתחום האימון

"חשיבה תוצאתית" היא אחד הכלים הבסיסיים בתהליך האימון, כל אימון. המושג "חשיבה תוצאתית" לקוח מתחום ניהול פרויקטים. רגע לפני  שניגשים לתכנן פרויקט, חייבים לענות על שאלת המפתח הבאה: "מה בשורה תחתונה אנחנו רוצים להשיג באמצעות הפרויקט",  שזו בעצם המקבילה ל "מה השורה התחתונה של הפרויקט".

אימון אישי וניהולי: חשיבה תוצאתית וגלעד שליט

חשיבה תוצאתית בהקשר לגלעד שליט אומרת שגלעד, יקר ככל שיהיה הינו מעבר לאדם, מעבר לחייל, מעבר לבן של אביבה ונועם, גלעד הוא סמל. לא מרצון, לא מתוך החלטה, אלא בעיקר מתוך צורך עמוק ובלתי מודע שלנו, של אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל. אנחנו זקוקים לגלעד לא פחות משהוא זקוק לנו. ואולי אף יותר.

גלעד מסמל 5 דברים, אותם הוא נושא ללא גאווה, ללא דעה, ללא ידיעה,  על כתפיו הצרות, העייפות, השחוקות מנטל החיים הלא אנושי, על גבול מפלצתי, שמטילים עליו,  ללא הצדקה נבחרנו, מקור עצבותנו ואי- גאוותנו, מזה למעלה מ- 3 שנים.

גלעד מסמל 5 דברים

גלעד מסמל את הפצע הפעור בנו

גלעד מסמל את התקווה לה כולנו מייחלים

גלעד מסמל מטאפורה

גלעד מסמל את האמון שאיבדנו

גלעד מסמל את הנתינה של מדינה שמזה עשורים רק לוקחת

ובחשיבה תוצאתית- בגלל, או למען 5 הסיבות הערכיות, הרב משמעותיות הללו, אנחנו חייבים לעצמנו, בשביל עצמנו, הרבה מעבר לחוב שלנו לגלעד – להחזיר אותו הביתה.

אימון אישי ניהולי למדינת ישראל: חייבים להחזיר את גלעד בגלל הפצע הפעור

הימצאותו של גלעד שליט באי שם, קרוב מאד אלינו, ובכל זאת רחוק מרחק אינסופי, פותחת פצע פעור בליבות תושבי המדינה. לא כולם מודעים לפצע, לא כולם מודים בפצע, אבל הפצע קיים. והוא פעור מאי פעם, מייצר שסע עמוק. עמוק הרבה יותר מהשסע הקיים בין חילוניים לדתיים, בין גברים ונשים, בין שכירים לעצמאיים. זהו פצע רגשי. פצע שהזמן רק מעמיק ומחמיר את מצבו ואת מצבנו.

חייבים להחזיר את גלעד בגלל או בשביל התקווה (לא זו של ההמנון)

הפצע הפעור פוער חור שחור עמוק ואינסופי בלבבות אזרחי המדינה. חור עמוק שחור שואב, טיפה אחר טיפה כל קמצוץ של תקווה, שעוד הייתה לנו פעם. העולם, או לפחות מחצית העולם יצא מגדרו כשהעמיסו על אובמה את המילה הכל כך מרגשת "תקווה". אובמה מדבר על שלום ושולח 30,000 חיילים אמריקאים נוספים לאפגניסטן. אובמה מדבר על שוויון ודורש מישראל לוותר על הכל בשביל כלום. אובמה עושה מלחמה ומקבל פרס נובל. והכל, בזכות יועץ תקשורת ואסטרטגיה, שהשכיל לייצר חיבור רגשי מופלא בתודעת מיליונים, בין איש אחד, שעד לפני שנה לא ידענו מי הוא, לבין מילה אחת שקיימת בכל שפה – "תקווה". 

תקווה, היא המילה שאיבדנו.

תקווה היא המילה שנחזיר מעט מזוהרה לחיינו, כשיחזירו לנו את גלעד הביתה.

אז, מה שצריך, זה יועץ אסטרטגיה ותקשורת מניפולטיבי ברמות של יועצי אובמה, שישכיל לנטוע גם בליבות מנהיגנו את הקישור המופלא בין האדם למילה. בין גלעד שליט לתקווה.

אימון אישי ניהולי: סיבה 3- המטאפורה

גלעד שליט הוא מטאפורה לכל בן ובת, שלי, שלך, של כל אחד ואחת מאיתנו. כהורים אנחנו זקוקים להאמין שהמדינה, שלה אנו נותנים את מיטב שנותינו, כספינו, בריאותינו, תדאג לנו, או לילדינו בחזרה. זו המדינה, שלא מסתירה שאינה דואגת לאזרחיה, לא בחינוך, לא בבריאות, לא במשפט, לא בכלכלה, לא בכל תחום אחר בחיים, אבל כאן, היא נקראת להגן על ילדינו המטפוריים, אותם שלחנו לשדות קרב, בכדי להגן עליה. גלעד שליט הוא מטאפורה לכל בחור צעיר, שמתוך כורח, נאלץ להקריב 3 שנים מהטובות בחייו, למען הצבא, למען המדינה, למען מאות אלפי אנשים אחרים, שבחרו בדרכים "לא כשרות" בכדי להשתמט מהחובה. הם לא משרתים בצבא, לא משרתים את הקהילה או בקהילה, הם משרתים את עצמם, את נפשם, את ביתם או את דתם. והוא, גלעד, נשלח להגן עליהם שלא מרצון. גלעד הוא מטאפורה לנפש החלוצית, ל "אישיות השליחותית" של חלק מהעם, החלק הלא פרזיטי, החלק הלא נצלני, שחייבים לשמר אותו, כי בלעדיו, מהר מאד, לא תהא לנו מדינה.

אימון אישי  ניהולי למדינת ישראל: סיבה 4- החזרת האמון בנבחרים

תושבי ישראל לא זקוקים לסקרים, בכדי לדעת שרמת האמון בנבחרי הציבור שואפת לאפס. בכל פעם שמבצעים סקר לבדיקת האמון מגלים, שגם מה שהיה בשנה שעברה, מבחינת אמון הציבור בנבחרים, מזמן הינו בבחינת חלום שנגוז. כך במערכת בחנוך, כך במערכת המשפט, כך במערכת הבריאות, וכך כמובן גם במערכת המדינית.

למה?

כי הנבחרים לרב לא אמינים,

כי הנבחרים לרב מפסיקים להיות מחויבים להבטחות שנתנו לבוחרים, בשנייה שאכלסו את הכיסא, כי הנבחרים לרב רצים לחנות חומרי הבניין ורוכשים דבק מצבות שמחבר בינם לבין הכיסאות ביום הראשון לתפקיד,

כי מבחינת הנבחרים, לרב זה בכלל לא תפקיד, אלא פנסיה וסל הטבות מורחב כולל מצנחי זהב ופלטינה . אז, למה שהעם יאמין.

החזרת גלעד שליט תתפרש בתודעה הרחבה של רב תושבי ישראל כמחווה שאולי תחזיר קמצוץ מהאמון הכל כך יקר, שפעם, כשהיו לנו מנהיגים ולא עסקנים, היה לנו כעם.

אימון אישי ניהולי: סיבה 5- מדינה שלוקחת כל הזמן חייבת לפעמים גם לתת.

המשפט המפורסם שמדבר על מה אתה כאזרח נותן למדינה ולא מה אתה מקבל מהמדינה, לא תקף כאן בישראל, כי מדינה ישראל, כמעט לדורותיה, כמעט על כל שלל נבחריה וחלק ממנהיגיה, בטח אלא של ימינו, היא מדינה שלוקחת. מדינה חד- צדדית, מדינה לא שוויונית, מדינה חסרת הדדיות, מדינה חסרת תרבות של נתינה.למעט, נתינה מודעת, מתוך חשיבה אסטרטגית של מקבלי החלטות למבצעי החלטות, הון נותן לשלטון, שלטון נותן להון והשאר ידוע.

אז, מגיע רגע בחיי כל אדם, בחי כל ארגון, בחיי כל מנהל,ף וגם, במחזור החיים של כל מדינה, שהיא צריכה לצאת מאזור הנוחות של עצמה, של נבחריה, וחייבת לתת. 

החזרת גלעד שליט היא סמל לנתינה. סמל למאמץ עילאי שעושה מדינה שרגילה לקחת מאזרחיה ולתת רק למקורביה, עכשיו ישראל יקרה, עכשיו נבחרים יקרים, עכשיו. אתם חייבים לתת. קיבלתם מספיק, עכשיו תנו בחזרה. תנו לנו את גלעד.